• עדי גבאי-לב

משנכנס אדר מרבין...

משנכנס אדר מרבין… בפקקים, בהוצאות, בכאב ראש, בתחפושות, בבלאגן. אומרים שהיה פה שמח פעם. באמת שמח.


לפורים של אז חיכיתי. היה לו ריח מיוחד. אמא שלי היתה יורדת איתנו למחסן התחפושות הצבעוני או מתכננת ותופרת בעצמה את התחפושות הכי הכי מושקעות. אז, כל הבנות היו אנני אוקלי אשת לפידות, אחות רחמנייה, מלכת אסתר או ליצן, והבנים כולם היו שוטרים או חיילים או גם ליצן. תחפושת יוניסקסית בלתי מקורית בעליל. אז שלטו התום, הקטיפה, סרטי המשי וגזרי הסדינים. אז, לא הייתה תחפושת של אינדינאנית סקסית, אחות סקסית, שלגייה סקסית, רופאה סקסית או אסטרונאוטית סקסית. שושי זוהר עוד לא חלמה שתעצב תחפושות רינת גבאי מפוליאסטר טהור להמונים, ולבנה זוהרים עוד לא נולדה כדי להמציא את ספריי השלג שלה.  אז היה ערוץ אחד והתחפושת הכי מקורית הייתה ג’ולי מספינת האהבה (עם הספינה כמובן), והיום, יש מצב שתיתקלו בסופר סטרייקה או בגיבורי האור – הדור הבא, ותגלו שלא שמעתם עליהם בחיים אפילו. אז היה משלוח מנות: בתוך קרטון עגול וגדול אותו היינו מהדקים לצורת אוזן המן, ישבו להם בכיף מסטיק עלמה אחד, שוקולד “נשיקולדה”, ממתק קוקוס ורדרד מחייך, ולפעמים מסטיקים בצורת סיגריות. להיט מטורף. היינו מגיעים הביתה, קורעים את נייר הצלופן שמעל הקרטון,  מכינים כוס “זיפ” תפוזים, מרימים רגליים מול “בית קטן בערבה” ועפים. היום האוזניים מקרטון מוכנות במפעל עם ציורים מאוסים של ליצנים, והמתוק היום מתוק מאוד ובא במאסות. הרבה מתוק, הרבה שקט מהילדים ועד שמגיעים הביתה, כבר לא נשאר שום דבר בקרטון. אז, היה פיק. היינו מחכים, מתכננים, גוזרים, תופרים, מחברים ובעיקר מנסים לשמור בסוד, מתחפשים בבית הספר, יום אחרי הולכים כולם לעדלאידע, ונגמר. היום יש חודש פורים: יום מסכות, יום משקפיים, יום כובעים, יום פיג’מות, יום הפוך ועוד ועוד… וכל יום מצריך היערכות: קניית כובע, קניית משקפיים בצורת דולר, בירה, לבבות, פרחים, הלו קיטי. חובה גם לקנות פיג’מה כדי לא להתפדח, ומסכה כמובן. ואחרי כל זה יש פורימון של התנועה, פורימון של השכבה, פורימון של החוג, ופורימון עירוני. וכדי שחס וחלילה לא ייראו אותנו פעמיים  באותה תחפושת, צריך להיערך מראש לארבע תחפושות עד חמש. לכן כנראה גם הרחיבו את החג, ובכל שנה אנחנו מקבלים “בונוס” של עוד ימי חופש. כי משנכנס אדר מרבין בשמחה. וגם בהוצאות, בכאב ראש, בהתרוצצויות ובפקקים.

לפורים של אז חיכיתי ואני לא בטוחה שהילדים של היום מחכים לו כמו שאני חיכיתי. וכמו כל כך הרבה דברים פה, כמה הייתי רוצה שהכל יהיה יותר אמיתי, ויותר שלנו וקצת פחות בכסף וקצת יותר באהבה.

חג שמח


אני בשנות השבעים.

© 2013

by Adi gabay-lev.  

All rights reserved.