• adi258

על אנשים והנשים מהעבר...

Updated: Jul 14

כל כך הרבה יש לנו לומר על הרשתות החברתיות וכולנו שם. התמכרות?! לא יודעת. מציצנות?! אולי. אבל אנחנו לא נוטשים. ואם מזניחים, אז עוברים מרשת אחת לאחרת. אמנם קצת פחות מהירים מהילדים, אמנם זוחלים ברשת, אך גולשים, מגיבים, מלייקקים. גם המילים הללו, אם לא יעברו דרך אחת הרשתות, יבלעו בים האינפורמציה, וככה אאלץ לחיות חיים ללא קוראים, ללא לייקים, ללא תגובות וללא תשומת לב. ככה לבד בחושך – אני והמילים שלי. עטופות בפוך ומרחמות על עצמינו. אז כדי למנוע את כל זה, אני דווקא היום בפוסט מחמיא לרשתות החברתיות. הרשתות החברתיות השיבו לחיי בשנים האחרונות אנשים שאבדו לי. הפכו געגועים ודמיון למציאות: ככה, מצאתי את עצמי, יושבת ערבים שלמים בשתייה, דמעות של צחוק וחום אנושי עם החברות שלי מהתיכון (זה שלא שרדתי אותו). חברות של גיל 12, 13, 14, חברות שעברו יחד איתי קנאה ומריבות, ריכולים ובילויי טיפש עשרה. חברות שהשאירו מאחור את כל זה ושבו אחת לשנייה בזרועות פתוחות. כל אחת כל כך אחרת וכולן קסם אחד גדול. קסם של בגרות, של אנושיות, של חוויות טובות וקשות. כל אחת והמטען שלה. נשים יפות ומדהימות. הרשתות גם השיבו לי את החברות מהעבודה. עאלק עבודה: חברת תקליטים בשנות התשעים על עשן הסיגריות, היחפנות, ההופעות עד אמצע הלילה, והרוקנרול… חברות של גיל 21, 22, 23, שעברו איתי יחד אהבות ואכזבות, סרטים ושעות של בילויים הזויים. גם איתן השארנו מאחור מטענים של גיל מטורף, והשבנו את האהבה החברית הטהורה. גם המפגש המרגש עם חברי הלהקה שחזרה להופעות איחוד בחודש שעבר, חברים איתם התרוצצתי בוואן מצפון לדרום, כנערה צעירה נושמת מוסיקה, היה מפעים. פעם היינו משפחה אחת גדולה בתוך וואן. היום פתאום לכל אחד יש משפחה משל עצמו, וילדים, וגאווה גדולה להראות תמונות שלהם בנייד. להתלהב יחד. עם השנים, מסתבר, לפחות אצלי, העבר חרוט חזק. כי ללא קשר להיותי טיפוס נוסטלגי במיוחד, החברות של פעם מרגישה כאילו היא חברות של עכשיו. כיף לחזור הביתה. מרגיש שם טוב ובטוח. השנים (והרשתות החברתיות) ולעתים גם משברים, מיתות, חתונות ושמחות, מחזירים אליי את הנשים והאנשים שהיו יקרים לי ומזכירים לי למה הם יקרים. כנראה, כך אני פתאום חושבת, שבגיל שלנו החוויות הן קצת פחות חזקות או לפחות פחות משמעותיות. אולי פחות מעצבות, ולכן, האנשים האלה, אנשי העבר, נשארים חקוקים, ורק הזיכרונות הטובים (לפחות בחלק מהמקרים) נשארים להם. (ושלא יעלבו חלילה חברי ההווה שלי – יקרים ואהובים).

בואו נסכם בזה שזכיתי באנשי ובנשות עבר, כאלה שחזרו לחיי, שהולכים או הולכות איתי לאורך כל הדרך, או כאלה שבאים והולכים, חוזרים ונעלמים, שגם זה בסדר. ויש אחת, שהייתה והלכה וחזרה ואיננה עוד. והיא תישאר בלבי לעד, בזיכרונותיי הטובים והפוסט הזה מוקדש לה.


לזכרה של חברת הילדות האהובה שלי שרון (אקשטיין) חן ז"ל.


49 views

Recent Posts

See All