• עדי גבאי-לב

לעולם לא תצעדי לבד

אחד הדברים הטובים שנתתי לעצמי במתנה,  כך אני משוויצה כבר מעל ל-20 שנה, זה חתונה עם גבר שלא אוהב כדורגל. אני פטורה מניקוי קליפות גרעינים מרצפת הסלון, משאגות גברים בשעות מוזרות בחלל ביתי, פטורה מלשלם ל”יס” על חבילת הספורט וממריבות על השלט בבית. במשפחה בה הרב הגדול מורכב מבנות (היום כבר אפשר לומר נשים), זו לחלוטין הייתה בחירה נבונה גם בדיעבד. ואחרי כל ההקדמה הזו, מצאתי את עצמי (יחד עם הגבר שבחרתי לפני מעל לעשרים שנה שאינו אוהב כדורגל) לפני החג, בלב אצטדיון הומה אדום (לא, זו לא טעות כתיב), בפאתי עיר שאוכל לומר שאינה עיר מגוריי (כלומר מרחק הדורש נסיעה), נושאת דגלים, מרימה שלטים, שואגת שאגות, נכנסת לעצבים, מותחת מתחים ושמחה שמחת ניצחון גדולה וכל זה בשביל לעמוד לצידו של חבר, אוהד קבוצה שלא ראתה נצחונות שנים כה רבות ולחזק אוהדים עייפים שאין שמחה גדולה יותר בשבילם, אחרי דורות, כשמחת הניצחון.

האצטדיון התמלא לאט לאט. בוא נאמר שאם הייתי צריכה לאפיין את פרופיל אוהדי הקבוצה הייתי יכולה לומר שהם ברובם ממושקפים, כדי לא להשמע גזענית אומר כי רובם אוכלים גפילטע פיש בפסח ולא חריימה (ממש כמוני), והקללה הכי איומה ששמעתי במהלך המשחק הייתה אידיוט (אוי לאוזניים ששומעות!!!). מנומסים בקיצור. על המושבים המבריקים שבאצטדיון המבריק (שלא לדבר על שירותי האוהדות – נקיון ותחזוקה שלא יביישו ספא ביפן), היו מונחים שלטים. מועדון האוהדים (כך קוראים לז?) המנומס כמובן, חילק הוראות ברורות – מתי מניפים שלט ומתי מניפים דגל. שלא יהיו טעויות. ולא היו טעויות. השלטים הורמו ברגע הנכון (גם שלי!) והדגלים הונפו בשניה המדויקת (גם שלי!).

בשולי הדשא קפצצו להם בעדינות שחקנים מובטלים לבושי אפודים זוהרים. נראה היה שהם מקפצצים בשולי דשאים כבר זמן רב. הם לא ניסו למשוך תשומת לב מיוחדת. הם כבר התייאשו כנראה. מה ביקשו?! חמש דקות של תהילה?! לא הפעם כנראה. הם ימשיכו לקפצץ בעדינות עד שמישהו ישים לב פעם. לבי נחמץ.

במורד הטריבונה (כך קןראים לה?) ישבו מתופפים. היו להם תופים גדולים מאד (בכדורגל אני לא מבינה אבל במוסיקה יותר – זה תופים שיש רק בכדורגל לדעתי) והם תופפו שעות!!! שעות ללא הפסקה!!! לא יכולתי לראות אותם אלא רק לשמוע, אבל תהיתי, תד מתווך כדי הקשה, אם יש להם מחליפים. נגיד מתופף ב’ או מתופף ג’ . כי מי יכול לתופף תשעים דקות משחק, פלוס הארכה, פלוס פנדלים (יודעת מה זה!!!), פלוס חצי שעה של תיפוף עוצמתי שמח ומהיר – תיפוף הניצחון!!! מי הכשיר אותם לתפקיד הייתי רוצה לדעת? האם הם עברו אודישנים? האם בשאר ימי השבוע הם מנגנים בתזמורת הקאמרית או אולי עושים מעגלי מתופפים בשמחות….

ארוע נוסף מרשים שנרשם בחוויה הראשונית שלי הוא אחוות האוהדים: דווקא לבעלי, שמעולם לא דרכה רגלו במגרש, נדבק אוהד אדום חביב וניסה לשתף אותו במהלכים הלא נכונים, שלדעתו מאמן הקבוצה מבצע. “האוהד המדומה” (שהוא בעלי שיחיה),  שמרגע לרגע “התחזק” והחל להבין ואף ליהנות מסטטוס האוהד, ענה לו בתשובות קצרות וטפיחות על הכתף. טפיחות אדומות מנומסות כמובן. בשלב הפנדלים החליט החבר החדש לצאת מהיציע. לא עמד במתח. הוא לא נראה טוב. היה מעט חיוור. התחננתי שיישאר,  הבטחתי שאחזיק לו את היד עד הפנדל האחרון, הצעתי לו לשטוף פנים, לעשות נשימות, יוגה. כלום. יצא. רגעי הפנדל היו רגעים מאד מתוחים אבל לבי היה עם האוהד החיוור שיצא. איך אוכל להודיע לו על התוצאה? הוא הלך בלי כתובת,  בלי מייל. שום דבר. רק פנים וזיכרון. בפנדל האחרון, שללא ספק, הבהיר לי סופית שכדורגל זה לא לסף העצביים שלי, נכנס הכדור לרשת הנכונה, ובא לציון גואל. אין שמחה כשמחת ניצחון! לפתע אני רואה את בעלי מניף דגל גדול מימדים ושר שירי לעולם לא תצעדי לבד, מכפכף (מלשון “כאפות”) אוהדים ממושקפים,  מאושר! אולי זו היתה טעות?! ואז, משום מקום הרגשתי חיבוק עז ואוהב. חיבוק של זיכרון. זה היה הוא. החיוור, שלא השאיר כתובת או מייל. הוא חזר. הצבע חזר לו לפנים! איזה מזל! חיבק ונעלם שוב! דמעות הציפו את עיני.

משחק כדורגל ראשון בחיי. אם לא היו ממלאים את היציעים ממול אוהדים מעיר אחרת, בצבעי דגלים אחרים,  וקוראים קריאות פחות מנומסות, הייתי בטוחה שכדורגל זה לא מה שחשבתי. אבל מה? השמחה הייתה אמיתית והחבר שלנו?! מאושר! היה שווה!

קליידרמן – מאחורייך!



0 views

© 2013

by Adi gabay-lev.  

All rights reserved.