• adi258

את, אני והפרינט




היום קראתי שהדפיסו את הגליון האחרון בהחלט של מגזין הנשים "את". מי שתבקש לחפש אותו, תמצא אותו בין ענני האון ליין. טוב, אז בסדר, אולי זו לא אבדה גדולה לכולכם, אבל עבורי זו צביטה קטנה בלב. את הפוסטים האלה, בדיוק אלה שאני כותבת כאן, התחלתי לכתוב במגזין הנשים "את". שם, בעמודים הראשונים של העיתון, בין כותבות מנוסות, מקצועיות ומוכרות יותר (ואף הרבה יותר), נתנו לי את ההזדמנות הראשונה להשמיע את קולי. קיבלתי במתנה פורטרט מאוייר ומחמיא שלי, ובכל חודש הופיעו מתחת לאיור ולשם שלי, כל המחשבות שחשבתי והעלתי על הכתב. הפעם הראשונה שראיתי את המילים שלי מודפסות היתה כזו שרק פעמים ראשונות מרגישים אותה. אחר כך הרי הכל נהיה קצת יותר מובן מאליו. הפוסטים, סליחה "הטורים" שלי ב"את" היו צעירים ורעננים, הם עסקו בהורות מוקדמת וזוגיות צעירה והיו התחלה של משהו חדש. הם גרמו לי להיפתח לקהל מבוגר ולא קהל ילדים שהייתי מורגלת אליו, הם גרמו לי להיחשף ולנשים רבות להזדהות עם דברים שאולי חלק מהן רצו להגיד אבל לא היה מי שישמע אותן. לי, ב"את", נתנו להגיד בשביל אחרות וזו היתה זכות גדולה. לא יכולתי לחכות אף פעם שהעיתון יגיע אליי בדואר ולכן הייתי רוכשת אותו מיד עם הגעתו לדוכנים, פותחת ומחפשת אותי. קוראת את המילים שוב, כאילו היו חדשות ולא מוכרות, נהנית מהן כמו בפעם הראשונה. אחרי כל זה הגיע דור העננים. "את" הפך למגזין המתעסק באופנה יותר, הטורים של הותיקות והמוכרות, כמו גם הצעירות כמוני נעלמו ואותם החליפו כתבות אופנה צבעוניות עם ילדות דקיקות במיוחד והמון מדורי "חבל שככה את נראית, כי ככה את יכולה להיראות" או "את יכולה לקנות בשקל ולהיראות שוק ויכולה גם לקנות במליון ולהיראות שיק" ועוד ועוד. הרשת החלה לנסוק, עשרות אם לא מאות ואלפי נשים החלו לכתוב בלוגים, אף אחד לא עשה להן טסט כתיבה קשוח לפני, כמו שעשו לי ואף אחד לא נתן להן את ההזדמנות הראשונה, הן לקחו אותה. וכך, הפכנו לאומת בלוגים נשיים כשאנחנו, מייבשות הביצות, החלוצות, נעלמנו לנו באוקיינוס של פוסטים נשיים מהלב.

לא, זה לא פוסט מתוסכל, בכלל לא, זה פוסט קצת נוגה, כי אם היתה לי האפשרות והקהל, הייתי נשארת שם, בין הדפים, מתחת לאיור המחמיא, מתחת לשם שלי שעבר במכונת הדפוס שוב ושוב והודפס באלפי עותקים ופוזר בבוקרו של תחילת חודש בערמות בדוכנים. שם הייתי נשארת, עם ריח הדפוס, עם הלכלוך שנשאר על האצבעות מדפי עיתון, עם התחושה שמחר בבוקר כבר יעטפו איתו דגים. לא אכפת לי. אני מהחלוצות וחלוצות מכורות לנוסטלגיה. את המגזין הנשי און ליין אני כבר כנראה לא אקרא.....

47 views

Recent Posts

See All